ספרות זולה

שירים, וזה

שבת. חברים. משפחה.

מודעות פרסומת

צינור

אני אוכל
אני שותה
גופי מאכל את החומר
עיני סופחות את האור
מעיי מתמירים אותו לתוכי

אני מזדיין
אני מדבר
אני מחרבן
העולם מתמיר אותי לתוכו

אני צינור
עשוי חוטים זוהרים
שתחילתם אי שם
ואת סופם אינני יודע

אני חוט חשמל מצופה גומי פשוט
הנחוש להיות
מוליך על
בין אנוש

הופ, ואני

הופ סנדובאל
מחציתה מקסיקנית
נולדה בקיץ 66'
מעט לפני
אבל היא ללא כל ספק
אישה של סתיו
ובקיץ האכזרי
אני נוטה לשכוח אותה
אבל הופ תמיד חוזרת
בתחילת הסתיו
להזכיר לי תשוקות נושנות
קרירות וארוכות
ולילות ללא אוויר
גניחות חנוקות
שלה
ושלה
ושלי
ולפעמים, גם שלה
ימים פרועים
שתמו במיטות זרות
ועמנואל קורא: אבא
ואני מתעורר
ומחבק אותו
והוא מתגושש איתי
בסלון הנאה
שני קופים
(אני שרירי ומגודל הוא זועק ומסתער)
ואני מאושר
ואחוז געגוע
והבודהא הקטן על המדף הירקרק מחייך
ואומר
קבל את הדרך
ואני מקבל
ואינני מקבל
והבודהא אומר
בדיוק כך
בדיוק
כך

שלום חבר, או, העצב אין לו סוף

פרקים בחייו של כלב אהוב שנסע הרחק לשדות הציד הנצחיים של הכלבים.

הכלב שלי מת

קברתי אותו בגינה
ליד מכונה חלודה

יום אחד אצטרף אליו ממש שם
אבל כעת איננו בפרוותו המדובללת,
נימוסיו הגרועים ואפו הקר,
ואני המטריאליסט, שמעולם לא האמין
בגן עדן בשמיים
לאדם
מאמין בגן עדן שאליו לעולם לא אבוא.

כן, אני מאמין בגן עדן לכלבים
היכן שכלבי ממתין שאגיע
מנופף בזנב המניפה שלו בידידות.

אויה, לא אדבר על עצב בעולם,
על אובדנו של חבר
שמעולם לא היה נכון לשרתי.

פבלו נרודה

בן שש

מוגדישו

מעולם לא הייתי במוגדישו
אבל צליל שמה מושך אותי
ברעמות תלתלים
נשים כהות
מרקדות בצל ירח אדום
כמו על כריכה של רומן זול
כזה שקונים בתחנה המרכזית
עם כותרת באדום מוגזם
ותמונה של נערה קרועת בגדים המשוועת לעזרה
אבל כאמור מעולם לא הייתי במוגדישו
וכנראה שלעולם לא אהיה

Freedom

בסופו של דבר
מדובר בקו
לא נמלט
מעצם הוויתו
בין כאן, לבין עוד מעט
מתוכנן
או משרה בהלה זמנית
המתחלפת בפרץ אדרנלין
נע ברכות בינות איומים פוטנציאלים
בשבת בבוקר.
הסר את האיומים
ולא יהיה טעם בקו.

%d בלוגרים אהבו את זה: