ספרות זולה

שירים, וזה

בסוף יבואו דובים

בַּסּוֹף בָּאוּ דֻּבִּים
אֲבָל אֲנִי מָקְדִימְ
אֶת הַמְּאֻחָר.
חֹסֶר הָרָצוֹן שֶׁבּוֹ הֶעֶלְתָה אֶת יָדָהּ
מִן הַמְּצוּלוֹת
דָּמָהּ בְּמִדָּה מְסֻיֶּמֶת
לִנְּחִיל טֶרְמִיטִים
שֶׁנִּתְקָל בְּחוֹמָה בְּצוּרָה
גּוֹנֵי הָחוּמְצָהוֹב הָבְּתוּלִיִים
הִשְׁתַּלְּבוּ יָפֶה בְּבַד שִׂמְלָתָהּ
וְהִתְווּ בּוֹ בִּמְדוּיָיק אֶת מָה שֶׁהָיָה צָרִיךְ
לְהַתְווֹת
לוּלֵא הָיְתָה כָּל כָּךְ
נֶעְדֶּרֶת.
אֲבָל
בַּסּוֹף בָּאוּ דֻּבִּים
וְכָל זֶה כְּבָר לֹא הָיָה חָשׁוּב
וְהָיְתָה סִבָּה
אֲבָל אֵינֶנִּי זוֹכֵר אוֹתָהּ
(אִם אַתָּה לֹא זוֹכֵר, כַּנִּרְאֶה שֶׁזֶּה לֹא הָיָה מַסְפִּיק חָשׁוּב)
אֲבָל אֶת הַדֻּבִּים אֲנִי זוֹכֵר.

 

בילאטרלי

יְחָסִים בִּילַאטֵרָלִיים
מִתְרַחֲשִׁים תָּמִיד כְּשֶׁאֵין
דָּבָר
הָעוֹמֵד בֵּין נְקֻדָּה אָלֶף
לְזוֹ שֶׁבָּאָה אַחֲרֶיהָ.
הַטָּעוּת הַמְּקֻבֶּלֶת
הִיא לְדָּמוֹת
שֶׁבֵּית מַגִּיעַ אַחֲרֵי אָלֶף
טָעוּת זוֹ נְפוֹצָה בְּעִקָּר
בַּקְּרָב נְשוֹת הַמִּזְרָח
שֶׁמְּקַבְּלוֹת עַל עַצְמָן
עֹל תּוֹרָה וּמִצְווֹת
טֶרֶם הָיָה סִפֵּק בְּיָדָן
לִשְׁלֹף אֶת הַחֶרֶב מִנָדַנַה
וּלְהַפְלִיא מַכּוֹתֶיהָ
בְּאֵלּוּ שֶׁרְאוּיִים לִנְשִׁיכָתָהּ.
כְּתוֹצָאָה מִכָּךְ
נוֹתֶרֶת הַחֶרֶב נְעוּצָה
בְּרָכּוּתַה הַלַּחָה שֶׁל הַבְּרִיאָה
מָחֲלִידַה אַט אַט
עַד שֶׁאֵין בָּהּ עוֹד
צֹרֶךְ.

 

האישה הזקנה מן הים / פבלו נרודה

אֶל הַיָּם הַכָּבוּד בָּאוֹת הַנָּשִׁים הַזְּקֵנוֹת
צְעִיפֶיהֵן כְּרוּכִים הֵיטֵב סְבִיב צַוָּארָן
סְדוּקוֹת רַגְלֵיהֶן הַדַּקּוֹת.

בָּדָד הֵן נָחוֹת עַל הַחוֹף
לֹא יָנִידוּ יָד אוֹ עַיִן
אֵינָן מְפֵרוֹת אֶת הַשֶּׁקֶט אוֹ הָעֲנָנִים.

הַיָּם הַמְּנֻוָּל מֵשָׁבֵּר וְצוֹבֵת
תּוֹקֵעַ בֵּקָרְנוֹ מְמַהֵר בַּמּוֹרָד
מְנוֹפֵף בִּזְקַן-הַשּׁוֹר שֶׁלּוֹ.

שְׁלֵווֹת יוֹשְׁבוֹת הָגְבִירוֹת הַזְּקֵנוֹת
מָשָׁל הָיוּ בְּסִירָה שֵדֹפְנוֹתֱיה שְׁקוּפִים
מַבִּיטוֹת בְּגָלַיו מְטִילֵי הָאֵימָה.

מֵאַיִן בָּאוּ וּלְאָן יֵלְכוּ?
מִכָּל פִּנָּה הֵן בָּאוֹת
מִתּוֹךְ חַיֵּינוּ הֵן בָּאוֹת.

כָּעֵת נוֹתַר לַהֵן הָאוֹקְיָנוֹס
הָרִיק הַקַּר וְהַבּוֹעֵר
הַבְּדִידוּת מְלֵּאָת הַלֶּהָבוֹת.

מַגִּיעוֹת הֵן מִכָּל הָעָבַרִים
מִבָּתִּים בְּשֻמִים
מֵעֲרָבִים חֲרוּכִים

מַבִּיטוֹת הֵן, אוֹ שֶׁאֵינָן מַבִּיטוֹת, בַּיָּם
מַקְלוֹת הַהֲלִיכָה שֶׁהֵן נוֹשְׂאוֹת עִמָן מְשַׂרְטְטִים סִימָנִים בַּחוֹל
וְהַיָּם מוֹחֶה אֶת כְּתִיבָתָן הַתָּמָה

הַנָּשִׁים הַזְּקֵנוֹת קָמוֹת וְהוֹלְכוֹת לְדַרְכָּן
בְּרַגְלֵי הַצִּפֳּרִים הַדַּקִּיקוֹת שֶׁלַּהֵן
בְּשָׁעָה שֶׁהַגַּלִּים שׁוֹטְפִים
מְהַלְּכִים עֵירֹמִים בָּרוּחַ.

— [תרגום: ד. שדה]

הקראקן/טניסון

מִתַּחַת רָעַמֵי עִמְקֵי עֶלְיוֹן
הַרְחֵק, עָמֹק בִּמְצוּלוֹת הַיָּם
שְׁנָתוֹ חֲסְרַת הַחֲלוֹמוֹת, הַלֹּא-מוּטְרֶדֶת, עַתִּיקָה
הָקְרָאקֵן נָם: אָצוֹת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ מִפָּנָיו
סְבִיב חֶשְכָּת יָרְכֵּתָּיו; נִגְלִים מֵעָלָיו
אַלְמֻגִּים בְּנֵי אַלְפֵי שָׁנִים;
וּמַעֲלָה אֶל אוֹר חָוַורְיָינִי,
מִתּוֹךְ סְחִי מֻפְלָא וְסוֹד תָּאִים
רִיבּוֹא פּוֹלִיפִּים כָּבִּירִים
שׁוֹלְחִים זְרוֹעוֹת עֲנָק, מֱלָחַשִים, בַּיֶּרֶק הַיָּשֵׁן.
שָׁם נָם דּוֹרוֹת, וְשָׁם יִישַׁן
שוֹבֵע תּוֹלָעֵי יָמִים בַּחֲלוֹמוֹ,
עַד אֵשׁ קֵץ הַיָּמִים תַּלְהִיט מָעַמָקֲיו;
אוֹ אָז בִּיְדֵי אָדָם וּמַלְאָכֵי עֶלְיוֹן נִגְלִים
יִשְׁאַג יָרוֹם וְעַל מִישׁוֹר יִדוֹם.

 

— [תרגום: ד. שדה]

אנה

עד שהסוכן הפדרלי וולטר קרנשו הגיע לזירה השוטרים המקומיים כבר הספיקו לרוקן את רוב תכולת המקפיא. קרנשו עשה את דרכו במעלה המדרגות חולף על פני סמל צעיר שפרק את השקית האחרונה לתוך צידנית ההקפאה. הוא ציין לעצמו שהחיתוך היה מדוייק מאוד.

אנה הייתה ישובה במושב האחורי של ניידת המשטרה, מבטה היה ריק, והיא בהתה בנקודה כלשהי בחלל. איש לא ניסה ליצור עימה קשר, והיא כשלעצמה לא הייתה מעוניינת בשיחה. השוטרים עלו וירדו, מעבירים את כל החלקים שמצאו לרכב קירור גדול שהוזמן במיוחד. כמות האיברים הצריכה גיוס של משאית קרור אזרחית בגודל בינוני, כיון שלתחנה המקומית לא היתה כזו בנמצא. נהג המשאית ישב על המדרכה, מעשן, מחכה בסבלנות שהשוטרים יסיימו את מלאכת ההעמסה ויסמנו לו להסיע את המטען למעבדה של חדר המתים הסמוך לגשר שם חיכה כבר צוות מתוגבר של פתולוגים משטרתיים ותלמידי רפואה. אלו האחרונים גוייסו מהמכללה הסמוכה עקב גודלו של המטען והצורך לנתח את כולו בזריזות כדי לסיים את הפרשה העגומה מהר ככל האפשר.

[שלושה חודשים קודם לכן]

"מה את שותה?"

אנה סובבה את ראשה באיטיות גדולה מהרגיל, מביטה בו. היא לא הרגישה טוב אבל ייחסה את ההרגשה לעובדה שהרשתה לעצמה להפריז מעט בשתייה. מצב רוחה היה סביר יחסית לכך שהיום חל יום הולדתה העשרים ואחת ושהיא חוגגת אותו לבד בבר של הקמפוס עם עוד כחמישה עשר סטודנטים שאף אחד מהם לא איתה. היא חיוותה לו לשבת, והוא משך את הכסא ונחת עליו בגמלוניות.

"אתה צריך ללכת עכשיו"

הוא אסף את בגדיו מהרצפה והיא הביטה בו מתלבש. היה לו גוף צעיר, לא בלתי נאה, אם כי היה פחות מנוסה מהקודם. הוא גמר די מהר ולא היה מנומס מספיק כדי לדאוג גם לה. אנה חיכתה שיסיים להתלבש וכשהדלת נטרקה מאחוריו התמתחה, ומכיון שהיתה מאוד קרובה ועדיין מעט רטובה הספיק מגע קל ומדוייק כדי להעביר אותה מעבר לסף. היא שכבה שם, גבה מקושת קלות מתענגת על הגלים שהרעידו את בטנה וזרמו במעלה הגב סומרים את שיערות עורפה, מטיילים במורד שדיה עד לקצות האצבעות. כל הטקס נמשך לא יותר מדקה וקצת והותיר אותה שלווה ומחוייכת כפי שראוי שיהיה ביום הולדתה.

ddba9f8bb8e5f37c2341f1a51e66f237

כשנעלם הסטודנט השלישי, היה ברור לשריף דאנהם שהוא עומד בפני ארוע סדרתי. בתור מי שבילה את רוב הקריירה בוויליאמס בחלוקת דוחות תנועה, מעצר של סטודנטים שיכורים ופיזור מסיבות רועשות מדי אחרי אחת עשרה בלילה, לא היה לו מושג קלוש מה לעשות. הטלפון לבולשת הפדרלית היה צעד של יאוש אחרי ששלושה זוגות של הורים נזעמים התנחלו בחדר ההמתנה שלו דורשים לדעת היכן בניהם ומה הוא מתכוון לעשות בעניין.

הסוכן קרנשו היה אמור להשתחרר מהשרות בחודש הבא. אחרי כמעט עשרים ושמונה שנה בבולשת הפדרלית הוא תכנן להעביר את שלושת השבועות האחרונים בבטלה נעימה. ארגז הבירות במקרר היה אמור להספיק לכל שלושת השבועות, שבסופם, כך חשב, יקדיש יומיים לפרידות הנחוצות, איסוף מעט החפצים והתמונות שעל שולחנו, יזדכה על טפסי השחרור והפנסיה, ויסע הביתה. מה שוולטר קרנשו לא תכנן, היה לנסוע לוויליאמס.

הוא ניסה למחות אבל הובהר לו שאין אף סוכן פנוי לטובת סיוע לשריף היסטרי בעיירת מכללה קטנה בדרום. וולטר אסף את אקדחו ואת התג, ובעודו מצר על ארגז הבירות שוודאי לא יחכה לו עד שישוב, יצא אל הקרירות של סוף חודש פברואר.

בדרך הלא ארוכה מהדירה לקמפוס ספרה אנה לפחות ששה שלטי "נעדר". שלושת הסטודנטים שנעלמו היו לשיחת היום כפי שקורה במקומות בהם לא מתרחשים דברים מרגשים במיוחד כדבר שבשגרה. תאוריות הופרחו והופרכו באותה מהירות שבה נוצרו. פנסיונרים בעלי עניין בסדרות בלשיות ניסו למצוא קשר בין שלושת הסטודנטים, ילדים בכיתות הנמוכות הונחו שלא להתרועע עם זרים, אנשים שלא נהגו לדבר עם בני משפחותיהם כמעט אף פעם היו מתקשרים לוודא את שלומם מספר פעמים ביום ובאופן כללי שררה באזור אווירת פאניקה מרוגשת.

עבור אנה מדובר היה בפגיעה משמעותית באיכות חייה. עקב המצב, הבר של הקמפוס נתרוקן מיושביו בשעה מוקדמת יחסית. גם אלו שפקדו אותו היו עסוקים באיום המרחף או בבליסה עצבנית של נגיסי בשר מהתפריט החדש, כך שלא נתפנו לעלות את גרם המדרגות הקצר לדירתה או אפילו לקחת אותה לחדר השרותים המרווח בכוונה תחילה. בשלב מסוים שקלה לנסות בחורה, אבל חוסר הישירות הבוטה האופיינית לזכרים צעירים והתכליתיות בה הם מבצעים את עבודתם והולכים, בצירוף העלות הרגשית והשיחות הארוכות שידעה שתצטרך לנהל עם אותה מי-שלא-תהיה לאחר מכן גרמו לה לוותר על הרעיון. כך שיצא שברוב הערבים היתה מבלה על הגב, או על ארבע (בתלות בפנטזיה שבחרה לאותו ערב) כשאצבעותיה נאלצות לעשות את העבודה שהיתה שמורה לסטודנטים לרפואה, ארכיטקטורה ולאלו החביבים עליה במיוחד, לסוציולוגיה. כל זה היה יכול להיות מהנה במידה סבירה לולא היתה גברת קרינג' בעלת הבית והבר שבקומה הראשונה, נוטה להכנס ללא אתראה כדי לבדוק את שלמות הנכס, מפתיעה אותה שניה לפני שעמדה לגמור בתנוחה מורכבת במיוחד תוך שהיא מפנטזת על סטודנט שרירי ומאוד לא חכם במידה שווה.

הפאראמדיקים קבעו את מותה של גברת קרינג' מייד כשהגיעו למקום. סיבת המוות, כך נאמר לה, היתה דום לב פתאומי עקב עלייה משמעותית ופתאומית בלחץ הדם. אנה לבשה פנים קודרות כמתבקש במקרים מעין אלה, אבל בתוך תוכה היתה משועשעת מכך שהדבר האחרון שראתה גברת קרינג' לפני שנפחה את נשמתה היה עכוזה הלבן הנלחץ אל הכרית המגולגלת בין רגליה. השעשוע, לא נמשך זמן רב.

כיון שהיה מדובר במקרה מוות נאלצה המשטרה המקומית לחקור. שריף דאנהם ושוטר חדש שזה עתה סיים את האקדמיה הגיעו לדירה תוך כמחצית השעה. דאנהם, שגם כך היה עסוק בצורה שלא היה מורגל בה בהנחייתו ותידרוכו של הסוכן קרנשו, הותיר את השוטר הטרי בדירה ופקד עליו לרשום דו"ח מלא ומפורט מפיה של אנה. אפשר היה לראות שלא השוטר ולא אנה אינם בלתי מרוצים מהסיטואציה שנקלעו אליה. השוטר, שמו הלמסלי, חקר את אנה בפרטי פרטים על מה שארע לפני, תוך כדי, ואחרי הארוע. הסומק שאחז בלחייו ובעורפו בעוד הוא רושם את התאורים המפורטים וכתמי הזיעה שהחלו מסתמנים על חולצת המדים המעומלנת שלו העידו שהסיפור, והמספרת, גורמים לו ריגוש גדול בהרבה מזה שציפה לו ביומו הראשון בתפקיד.

"יש משהו קר לשתות?" שאל.

אנה הצביעה לכיוון המקפיא התעשייתי הענק שתפס את רוב המטבח. מקפיא שגברת קרינג' התקינה בדירה לפני כחודשיים למרות מחאותיה הנמרצות של אנה. "אם לא טוב לך תמצאי דירה אחרת", הודיעה לה. "אני זקוקה למקרר משקאות לבר". כיון שאנה היתה עצלה מכדי לחפש דיור חדש, ועוד כזה שכה סמוך לבר, נסתכם הדיון במהרה, והמקפיא הותקן לקול מחאותיה הרפות. הלמסלי ניגש אל המקפיא, שהיה נעול במנעול תלי בינוני בגודלו, וניסה לפתוח אותו.

"יש לך מפתח?" שאל.

"לא, רק לה יש, זתומרת היה", מצביעה על צרור המפתחות הקטן שנותר היכן שהיתה מונחת עד לא מזמן גופתה של גברת קרינג'.

הוא ברר מהצרור את המפתח שנראה לו המתאים ביותר וניסה אותו. המפתח הסתובב פעמיים וגוף המנעול נשמט ארצה. הלמסלי פתח את המקפיא מסתובב אל אנה שואל האם תרצה משהו קר, שולח יד פנימה.

"יפה שהתעוררת", דאנהם וקרנשו עמדו מעל הלמסלי ששכב על הרצפה, רגליו מורמות. קרנשו הסתובב אל דאנהם. "לפי מספר האברים, אם ספרתי נכון, נראה שכולם פה, אם כי די קשה לדעת בשלב זה". דאנהם הנהן בראשו, "תוריד אותה לניידת, ודאג שתראה רופא", אמר לסמל שנכנס לדירה, מחווה לכיוונה של אנה. הסמל אחז בידה מוליך אותה בעדינות לכיוון הדלת. "וסמל", אמר קרנשו, "קחו טביעות מהזקנה, ושלח מישהו למטה שיחרים את כל מנות הבשר מהתפריט החדש של הבר".

אליס

"הדיינר הזה מתפרק", אמר ברונו. מציין עובדה שלאף אחד מהם לא היה כוח להתווכח עליה. הדיינר היה עסק משפחתי. אחד מהותיקים באזור אם לא הותיק שבהם. אבא שלה הקים אותו באמצע שום מקום, בשוליו של כביש שלימים יהיה מהיר, גורר לשם את אמא שלה, שני אחים קטנים ותינוק בן יומו. אמא שלה שנאה את המקום. אחרי חודש קרו שני דברים משמעותיים. השני מביניהם היה מותו של התינוק.

376_139bpleatherhead-104-edit-958x1431

בעיקבות ארוע שהתרחש בעיירה השכנה נסגר לצורך תיקונים מקטע כביש סמוך בו זרמה רוב התנועה באזור וזה הגובל בדיינר חווה עלייה דרמטית בנפח התנועה. כיון שלא היה מתוכנן לכך, ולאור העובדה שמגבלות בירוקרטיות עיכבו את פתיחת הכביש המקורי במשך שנים ארוכות, עלה גם מספר התאונות שהתרחשו בו.

המוסך נבנה כהרחבה של הדיינר ושימש את הבריות האומללות שהיו גוררות אליו את רכבן הפצוע והחבוט (יש הטוענים שבשניהם השתמשו באותו שמן מנועים, אך הדבר לא הוכח מעולם). אמא שלה, שהיתה אחות בהכשרתה, חבשה את פצעיהם בשעה שאביה יישר את הפגושים המעוקמים. במקרה של פציעות קשות יותר, או לחילופין, דפורמציות של פח וברזל שהיו מעבר ליכולת השיפוץ של המוסך היו מזעיקים אמבולנס מהעיר הקרובה שהיה מגיע, ברוב המקרים, בזמן לפני שהפצוע הפך לכזה שדרוש לו כומר ולא רופא.

כומר אגב, לא היה בעיירה. כך שארועים משמחים יותר כגון חתונות נערכו בעיר ודרשו נסיעה ארוכה ומפרכת בכבישים מלאי מהמורות. בני הזוג המיועד שעצביהם המרוטים לאחר חודש של הכנות, משלוח הזמנות, ודאגות נוספות הכרוכות בתיכנון חתונה, לא תמיד עמדו בנסיעה וחלקם לא השלימו את הטקס כמתוכנן. בהגיעם סוף סוף העירה היו לעתים מזומנות מפרקים את זוגיותם הטרייה והולכים איש איש לדרכו זעופים וחדורי יגון.

אליס וברונו בחרו להתחתן בטקס אזרחי צנוע בעיירה ולא בעיר. בתקופות קשות הייתה אליס חושבת שאולי היו צריכים להעמיד את זוגיותם המתהווה דאז במבחן הדרך. אבל, כיון שבדומה לאבא שלה הייתה אישה מעשית, צררה את המחשבה תחת: "דברים שאין טעם לדוש בהם", והמשיכה לעסוק באותה מלאכת בית שבה עסקה באותו רגע. ברונו מצידו, לא הרהר בנושא מעולם.

הדיינר והמוסך סיפקו פרנסה טובה. טובה מספיק, עד שאליס החליטה שעליהם להשקיע את הכסף העודף. בבוקר יום שני, התניע ברונו את הדהסוטו המאובקת מודל 1950 אותה ניקה מעט ובצורה לא מספקת במהלך סוף השבוע, הניח את ידו על ירכה של אישתו היושבת לצידו ובעודו חושב מחשבות של ראש משפחה יצא אל הדרך.

התקר שארע לאחר כחמש מאות מטרים העיב מעט על האווירה החגיגית, אבל ברונו לא נתן לארוע הפעוט להעכיר את מצב רוחם. הוא זינק מהאוטו, הניף אותו על הג'ק חיש קל, והחל לפרק את ברגי הגלגל בזה אחר זה. בשעה שהגיע לבורג האחרון, כיסיו תפוחים מהברגים שכבר הסיר, נפל האוטו מהג'ק, הגלגל השתחרר מאחיזתו הרופסת של הבורג היחיד שעוד נותר מוברג למחצה, ושלדת הדהסוטו נחתה בכל כובד משקלה על רגלו השמאלית, מרסקת את עצם השוק. בתחילה שיככה ההפתעה את הכאב, אבל זה לא אחר להגיע. למשמע זעקותיו הגיחה אליס מהאוטו וכשראתה מה ארע, התעלפה במקום.

"תאט!"

נהג המשאית הפנה את ראשו אל הטרמפיסט שאסף כקילומטר וחצי קודם.

"מה?"

"תעצור, יש משהו בצד הדרך"

צלליתה המוטה של הדהסוטו נתבררה חלקית באור פנסי המשאית שעצרה מטרים ספורים מהפגוש הקדמי. הנהג והטרמפיסט ירדו מהמשאית בחיפזון ורצו לכיוונה. הצללים שהסתירו את ברונו השוכב בסמוך לרכב לא איפשרו לנהג להבחין בו עד שנתקל ברגלו המעוקמת ונפל, ראשו נחבט בדלת. הטרמפיסט, שמו היה אלן, היה מעט זהיר יותר והחמיץ את אליס באינצ'ים  ספורים. למרבה המזל נתגלה אלן כבחור חסון ובעל תושייה. הוא העיר את הנהג ששכב על הקרקע, ויחד הרימו את הרכב מעל רגלו של ברונו מושכים אותו מתחת לסד המתכת שלכד וריסק את רגלו. לאחר שהיו בטוחים שברונו חולץ נדרשו לאליס שהתעוררה כשאינה זוכרת דבר ממה שארע.

את החודשים שלאחר מכן בילה ברונו רתוק למיטתו בבית החולים שבעיר. נהג המשאית (לו הודו ארוכות) נסע זה מכבר. אלן לעומתו, החליט להשאר מעט בעיירה שבעיניו הייתה ציורית. כאות תודה הציעה אליס שיתגורר בינתיים בביתם. היא פינתה עבורו את חדר האורחים בקומה הראשונה, ומכיון שרוב זמנה הושקע בנסיעות הלוך וחזור אל בית החולים וממנו ציידה אותו מבעוד מועד בכמות נאה של מזון מבושל וקפוא, סדינים להחלפה והוראות מדוייקות היכן נמצא כל דבר שיזדקק לו.

אט אט הפך בן בית. כשהרגיש מספיק בנוח להכנס למטבח ונחה עליו הרוח (והרעב), היה טורח במהלך היום ומתקין ארוחת ערב. כישורי הבישול שלו היו בסיסיים, אבל עבור אליס העובדה שמישהו שאינו היא לקח על עצמו את החובה המעיקה, לא כל שכן העובדה שבסוף הדרך הארוכה מבית החולים מחכה לה ארוחה חמה, הייתה די והותר. לעתים היה אפילו מכין קינוח. הקינוחים היו לרוב מלוחים או מתוקים יתר על המידה, ואלן היה מגיש לה אותם תוך שהוא מתנצל. הטקס חזר על עצמו פעמים כה רבות, עד שאליס, שעצם קיומו שיעשע וניחם אותה קיוותה שלעולם לא ילמד להכין קינוחים ראויים.

בסוף הערב, היו לעתים שותים כוס יין סביר, ומשוחחים. אליס מצאה שחברתו השרתה עליה מעט מנעוריו ומשלוותם של אלו שעדיין לא נכבלו בסד החובות היומיומיות. לאחר מכן היתה עולה לחדרה והוא למיטתו שבחדר האורחים והיתה שוקעת בשינה עמוקה וחסרת חלומות או מאוויים או תשוקות מכל סוג שהוא.

ברונו שמח לקראתם. חודשי ההחלמה הארוכים בבית החולים הותירו אותו חיוור וכחוש וכמה הביתה. הוא נשק על לחיה של אישתו, ולחץ כמיטב יכולתו את ידו החסונה של אלן. זה, תמך בו בדרך שנראתה לברונו ארוכה משזכר למגרש החנייה.

כשהגיעו לרכב, פתחה אליס את תא המטען. ללא כל אזהרה השליך אלן את ברונו המופתע פנימה. שניות בודדות לאחר מכן, היה כבר ברונו כפות ופיו חסום בנייר דבק עבה. אליס טרקה את דלת תא המטען, משתיקה באחת את גניחותיו העמומות. אלן התניע את המכונית ובו בזמן התכופף ופתח את דלת הנוסע, אליס החליקה לכסא ואלן הצמיד את דוושת הגז לרצפה וחרק צמיגים הרחק ממקום המעשה.

הם נהגו כך שעות. מתפתלים לאורך רצועת האספלט השחורה שחצתה את המדבר, ראשה של אליס הישנה שעון על כתפו של אלן. הוא נגע בה ברכות, מאט וגולש לשולי הכביש, מעיר אותה על מנת שתחליף אותו.

אלן עבר למושב הנוסע. אליס שילבה להילוך ראשון. "לך לישון" אמרה, תוך שהיא מסיטה את ההגה ומעלה את המכונית המאובקת בעדינות אל האספלט. "לא נשאר עוד הרבה, אעיר אותך כשנגיע. אני לא יכולה להרים אותו לבד".

"את בכיוון טוב, תמשיכי." אמר לה, טרם שנרדם, תוך שהיא מאיצה את המכונית בכיוון הגרנד קניון.

ככה אומרים?

הַסְּתָו תָּמִיד מֵבִיא אִתּוֹ אֶת מָזִי סְטַאר
וְאוּלַי זוֹ מָזִי
שֶׁמְּבִיאָה אֶת הַסְּתָו
בְּקוֹלָהּ הַמְּלַטֵּף
וּבְעֵינֶיהָ הָעֲצוּבוֹת
מְסַמֶּנֶת לוֹ אֶת הַדֶּרֶךְ
בְּהִלּוּךְ אִטִּי
בֵּין הֶעֱצִים
וּבְמִדְבָּר
יָדָהּ מוּנֶפֶת אֶל עַל
כָּכָה אוֹמְרִים?

וְהִיא שָׁרָה לוֹ
שָׁרָה
מְסַפֶּקֶת אֶת עוֹנָתָּה
מַרְהִיבָה אוֹמֵר
כָּכָה אוֹמְרִים?

קוֹסֶמֶת
וּמַזְכִּירָה
הַרְפַּתְקָאוֹת
וְדִבְרֵי יָמִים
וּבֵין הַמִּצְרִים
וְחַלּוֹנוֹת בְּבֹקֶר
עֵת הִתְעוֹרַרְתִּי
חָבוּק
וֻמֵחוּבָּק
וְסָתוּר
לֹא תָּמִיד בְּאוֹתָהּ אַחַת

וּסְתָו.

%d בלוגרים אהבו את זה: